נערות ליווי בליל חג המולד

נערות ליווי צעירות בשנות העשרים והשלוש לחייהן, עם פנים חיוורות ומפחידות, עמדו על שפת הים והביטו בדאל

מרגליה הקטנות, עטופות במגפי קטיפה, צעדה מטה אל הים סולם רעוע וצר עם מעקה אחד מאוד נייד.
האישה הביטה אל המרחק, שם נפער מרחב מלא בחושך עמוק ובלתי חדיר. לא ניתן היה לראות כוכבים, לא ים מכוסה שלג ולא אורות. ירד גשם כבד…
“מה יש שם? חשבו נערות ליווי, מביטות למרחק ומתכרבלות מהרוח והגשם במעיל הפרווה והצעיף המיובשים.
איפשהו שם, בחושך הבלתי חדיר הזה, קילומטר של חמש או עשר או אפילו יותר, צריך להיות באותו זמן בעלה, בעל הקרקע ליטבינוב, עם ארטל הדייג שלו. אם סופת שלגים ביומיים האחרונים בים לא כיסתה את ליטבינוב ודייגיו בשלג, אז הם ממהרים עכשיו לחוף. הים התנפח, והם אומרים, בקרוב יתחיל לשבור את הקרח. הקרח לא יכול לסבול את הרוח הזו. האם מזחלת הדייג שלהם עם כנפיים מכוערות, כבדות ומגושמות, תגיע לחוף לפני שאישה חיוורת תשמע את שאגת הים המתעורר?
האישה רצתה לרדת בלהט. המעקה נדחף מתחת לזרועה, ורטוב, דביק, החליק מידיה כמו רוח. היא השתופפה על המדרגות והחלה לרדת על ארבע, אוחזת בחוזקה במדרגות הקרות והמלוכלכות בידיה. הרוח פרצה ופרצה את מעיל הפרווה שלה. לחזה היה ריח של רטיבות.

ניקולס הקדוש, המדרגות האלה לא ייגמרו! – נערות ליווי לחשו, עברו על המדרגות.
במדרגות היו בדיוק תשעים מדרגות. היא לא הלכה בעקומות, אלא בקו ישר, בזווית חדה לעבר קו הצנרת. הרוח הרעידה אותה מצד לצד, והיא חרקה כמו לוח מוכן להיסדק.
עשר דקות לאחר מכן, האישה כבר הייתה למטה, ליד הים עצמו. וכאן למטה הייתה אותה חושך. הרוח כאן כועסת עוד יותר מאשר למעלה. הגשם ירד ונראה שלא היה לו סוף.

מי בא? נשמע קול גברי.
זה אני, דניס — …

דניס, זקן גבוה וצפוף עם זקן אפור גדול, עמד על החוף, עם מקל גדול, וגם הביט למרחק הבלתי חדיר

הוא עמד וחיפש מקום יבש על בגדיו כדי להדליק עליו גפרור ולעשן מקטרת.
זו את, הגברת נטליה סרגייבנה? הוא שאל בקול מבולבל.- איזה מזג אוויר גרוע?! מה אתה עושה כאן? לאחר הלידה, הצטננות היא המוות הראשון. לכי הביתה, אמא!
נשמעה בכי של הזקנה. אמו של הדייג יוסי, שהלך עם ליטבינוב לדוג, בכתה. דניס נאנח ונופף בידו.

אתה חי, אישה זקנה, – הוא אמר לחלל, – שבעים שנה בעולם האפטום, אבל כמו ילד קטן, אין לי מושג. אחרי הכל, אתה טיפש, רצון האל! עם החולשה הסנילית שלך, אתה שוכב על התנור, לא יושב בלחות! לך מכאן עם אלוהים!

כן, יוסי שלי, יוסי! יש לי אחד, דניסושקה!

רצון האל! אם הוא לא נועד, למשל, למות בים, אז תן לים לשבור לפחות מאה פעמים, והוא יישאר בחיים. ואם, אמא שלי, הוא נועד לקבל את המוות בפעם הנוכחית, אז אנחנו לא נשפוט. אל תבכי, אישה זקנה! לא יוסי אחד בים! יש גם בארין אנדריי פטרוביץ’. שם גם פדקה, קוזמה, וטרסנקוב אלושקה.

הם בחיים, דניסושקה? – שאלו נערות שיחה בקול רועד.

מי מכיר אותם, גברת! אם אתמול וביום השלישי הם לא הגיעו לסופת שלגים, אז הם היו בחיים. אם הים לא יפרוץ, הם יהיו בחיים. אתה יודע, איזו רוח. כאילו שכרת, אלוהים איתו!

מישהו הולך על הקרח! – אמרה פתאום נערות ליווי צעירות בקול צרוד באופן לא טבעי, כאילו בפחד, לוקח צעד אחורה.
דניס פוזל את עיניו והקשיב.
“לא, גברת, אף אחד לא יודע,” הוא אמר.- זה בסירה הפטרושה המטומטמת יושבת ומניעה את המשוטים. פטרוזיליה! דניס צעק.- אתה יושב?

אני יושב, סבא! נשמע קול חלש וחולה.
זה כואב?

זה כואב, סבא! אין לי כוח!
על החוף, ליד הקרח עצמו, הייתה סירה. בסירה ממש בתחתית שלה ישב בחור גבוה עם זרועות ורגליים ארוכות ומכוערות. זה היה הפטרוזיליה המטומטמת. הוא חרק את שיניו ורועד את כל גופו, הוא הביט למרחק האפל וניסה גם לראות משהו. משהו והוא חיכה מהים. זרועותיו הארוכות החזיקו את המשוטים, ורגלו השמאלית הייתה כפופה מתחת לגופו.